גזר דין בתיק ת"פ 9096-01-13

בעניינו של נאשם 1

1.         נאשם 1, פאיז אלעביד, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(א) +(ב) + 29 לחוק העונשין, נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, ונהיגה ללא פוליסת ביטוח בתוקף לפי סעיף 2(א) +(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי.

2.         על פי האמור בכתב האישום, ביום 23.12.12 בשעת לילה, עת צעדו שתי קטינות (שתיהן ילידות 1996), ברחוב בקרית מוצקין, נסעו הנאשם 1, הנאשם 2 ושני אנשים נוספים ברכב השייך לנאשם 1. במהלך נסיעתם הבחינו בשתי הקטינות נכנסות לסמטה הצמודה למתנ"ס בקרית מוצקין והחליטו לשדוד אותן. נאשם 1 ואחר שהוא קטין, ירדו מהרכב בעוד נאשם 2 עבר למושב שליד הנהג, כאשר תפקידו היה לפתוח את הדלת לנאשם 1 בעת חזרתו לאחר ביצוע השוד. נאשם 1 והקטין עלו בסמטה, חלפו על פני הקטינות והמתינו להן באחת הפינות החשוכות במקום. כשהקטינות התקרבו ניגשו אליהן הנאשם 1 והקטין בריצה, נאשם 1 הניח את ידו על פיה ואפה של אחת הקטינות, אחז בה בחוזקה וכופף אותה ועם ידו השנייה החל לחפש בכיסיה. כשהבחין במכשיר פלאפון הוא נטל אותו בכוח ממנה וברח. בכל אותה עת עמד הקטין מרחק קטן ממנו, צפה במתרחש ואיבטח אותו. כשהגיעו חזרה בריצה לרכב הם עלו אליו בסיועו של נאשם 2 ונמלטו מהמקום. מאוחר יותר כאשר הרכב נעצר על ידי המשטרה בעכו, נתפס מכשיר הפלאפון על גופו של הקטין. יומיים לאחר מכן כאשר נודע לנאשם 2 שהמשטרה מחפשת אותו הוא התקשר לאחד מהאחרים וביקש ממנו למחוק את מספר הפלאפון שלו מזיכרון הפלאפון השייך לאותו אחר. בנוסף הוא נעלם מביתו והתחמק מהמשטרה עד לתאריך 28.12.12 אז הסגיר את עצמו. ביום זה ולאחר שנעצר, הוא קילל את השוטרים והעליב אותם, הרים ידיים לעברם והשתולל וגרם נזק לתקרת הגבס בתא המעצר.

3.         למען הסדר יצויין שגזר דינו של הנאשם 2 שהורשע על פי הודאתו בסיוע לשוד ועבירות נוספות נגזר ביום 25.4.2013 והוא נדון לעבודות שירות.

4.         לנאשם 1 עבר פלילי ולחובתו 4 הרשעות קודמות בעבירות אלימות, רכוש וסמים בגינן הוא ריצה 3 מאסרים. הרשעתו האחרונה היתה ביום 20.6.2011 אז הורשע בשוד בנסיבות מחמירות, דרישת נכס באיומים תקיפה לשם גניבה וגניבה. בגין עבירות אלה הוטל עליו עונש מאסר של 10 חודשים והופעלו מאסרים על תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו כך שבפועל ריצה מאסר של 24 חודשים. כן הוטל עליו מאסר מותנה בן 8 חודשים. הוא שוחרר מן הכלא מספר ימים טרם ביצוע העבירות נשוא התיק דנן.

טענות המדינה

5.         המדינה טענה שהנאשם 1 היה דומיננטי לאורך כל הדרך בביצוע העבירות. הוזכרו עונשי המאסר המירביים בגין כל עבירה בה הוא הורשע. בנוסף הזכירה המדינה את חומרת עבירות השוד  ובפרט שוד טלפונים סלולריים שהפך למכת מדינה. נטען שבנסיבות המקרה, בוצע שוד אלים וכוחני על ידי הנאשם 1 שהיה כרוך בתכנון מוקדם עם שותפיו והוא מילא את התפקיד החשוב והמהותי ביותר: הוא נהג ברכב, הוא יצר מגע פיסי עם המתלוננת, והוא זה שחטף את המכשיר. הוזכר שמדובר במתלוננות קטינות שנמצאו לבדן בשעת לילה מאוחרת והיו טרף קל. נטען שנתונים אלו מציגים תמונה חמורה יותר מאשר מקרה רגיל.

6.         נטען כי במקרים דומים הוטלו עונשי מאסר של ארבע שנות מאסר ונטען כי מתחם הענישה ההולם נמצא בין 3-6 שנות מאסר. ביחס לתסקיר שירות המבחן נטען כי אין המלצה טיפולית או סיכויי שיקום אשר יש בהם כדי להצדיק סטיה מהמתחם שלעיל. כתוצאה, ביקשה המדינה להטיל ענישה מרתיעה בתוך מתחם הענישה שפורט, להפעיל את המאסר על תנאי במצטבר, להטיל בנוסף מאסר על תנאי, לפסוק פיצוי למתלוננות ולפסול את רשיונו של הנאשם 1 לתקופה ארוכה.

טענות הסניגוריה

7.         הסניגור הדגיש כי הוסכם על המדינה כי היוזמה לבצע את השוד לא היתה של הנאשם 1 בלבד אלא של כל המעורבים ובנוסף נטען כי השוד עצמו ארך זמן קצר ביותר (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 18.6.2013). כמו כן, אמו העידה באשר לנסיבות חייו הקשים והסניגור ביקש להתחשב בדבריה. נטען כי הנאשם 1 הוא אדם צעיר  שכבר הספיק לרצות עונשי מאסר אשר נפל שוב לפשע. נטען כי נסיבותיו האישיות, שהוא גדל בתנאים לא קלים, היוו את הבסיס להסתבכויותיו. הסניגור טען כי יש לתת לנאשם הזדמנות נוספת. נטען כי כיום נמצא הנאשם בצומת דרכים בחייו- כי הוא עתיד להתארס וכי שינוי זה עשוי להוות מפנה בחייו. נטען כי הנאשם זקוק לטיפול ושיקום, בניגוד לעמדת שירות המבחן ונטען כי שירות המבחן "הרים ידיים" ביחס אליו ללא הצדקה.

8.         נטען כי הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן וחסך את הצורך לקיים הוכחות. נטען כי נחסך זמן יקר למערכת המשפט וכי נחסך גם הצורך להעיד את המתלוננות.  כמו כן נטען כי הנאשם לקח אחריות על מעשיו במסגרת הודאתו. נטען עוד שהשותף (הנאשם 2) הורשע בעבירות נוספות שלא יוחסו לנאשם 1. נטען כי העונש שהוטל על השותף מחייב התייחסות כאשר באים לגזור את עונשו של הנאשם 1. הוזכר כי הנאשם עצור מיום 24.12.12, כ- 5.5 חודשים. לעניין מתחם הענישה נטען כי המתחם צריך להיות בין 6 חודשים - 24 חודשי מאסר ונטען כי במקרה דנן ראוי להשית עונש מן הצד המקל של המתחם.

דיון

9.         לעניין חומרת עבירות השוד ראו: ת"פ 37473-01-10 מדינת ישראל נ' קנה היילי; ע"פ 6378/11 מוחמד בסול נ' מדינת ישראל (25.7.2012); ות"פ 26657-03-12 מדינת ישראל נ' יוסף בשיר (19.6.2012). אכן, על פי הפסיקה שהוגשה על ידי המדינה, הענישה בגין עבירת השוד עומדת על תקופה של כ- 4 שנות מאסר בפועל.

10.        הסניגור הציג פסיקה אחרת, על פיה נקבע מתחם מקל יותר של בין 6 חודשי מאסר לבין 24 חודשי מאסר בגין עבירת השוד (כאשר צויין שמדובר בעבירות שוד ללא תכנון מוקדם, וללא שימוש בנשק ותוך כדי שלנפגע לא נגרמו נזקים קשים (ע"פ 7655/12 אדריס פייסל נ' מדינת ישראל (4.4.2013)).

11.        במקרה דנן, בהתחשב בכלל הנתונים, לרבות הפסיקה שהוגשה במסגרת הסיכומים של שני הנאשמים, מתחם הענישה ההולם נמצא בין 2-5 שנות מאסר בפועל. נסיבה לחומרה הינה כי במקרה של הנאשם דכאן, מדובר באדם שחזר וביצע עבירות פליליות חמורות זמן קצר לאחר שהוא השתחרר מתקופת מאסר משמעותית שהוטלה עליו בגין שוד מזויין ועבירות נוספות. בכך שונה מצבו של הנאשם 1 באופן משמעותי מזה של הנאשם 2. בנוסף, הנאשם 1 היה הגורם הדומיננטי בביצוע העבירה גם אם הוא לא תכנן אותה לבדו. מאידך, לזכותו העובדה כי מדובר במקרה של שוד "רגיל" ועל אף שהשוד בוצע כלפי קטינות לא הופעלה אלימות חמורה. כמו כן, לקולא הנני מתחשב בעובדה שהנאשם הודה ללא צורך בניהול ההליך. לצערי לא מצאתי שבתסקיר פורטו שיקולים היכולים להקל עם הנאשם. עוד יוער כי אמנם דובר על כך שחל שינוי בחייו האישיים אך לא מצאתי כי יש בכך שיקול היכול להתגבר על האינטרסים הציבוריים העומדים מנגד.

12.        מכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שיש להשית על הנאשם 1 עונשים כדלקמן:

            א.         3 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו ביום 24.12.12.

ב.         מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו שיופעל באם יעבור עבירות השוד מפרק יא', סימן ג' לחוק העונשין. כמו כן, המאסר על תנאי שהוטל בת"פ 2947-07-10 (בית משפט השלום לנוער בקריות) יופעל מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף, 4 חודשים במצטבר ו- 4 חודשים בחופף.

ג.          הנני מחייב את הנאשם 1 לפצות כל אחת מן המתלוננות בסך 1,000 ש"ח תוך 90 יום מיום שחרורו.